קוצר ראות

שיימוס היני:

…if life in Northern Ireland were ever really to flourish, change had to take place. But that citizen's perception was also at one with the truth in recognizing that the very brutality of the means by which the IRA were pursuing change was destructive of the trust upon which new possibilities would have to be based.

תרגום:
…כדי שהחיים בצפון אירלנד יפרחו באמת, היה צריך לבוא שינוי מהותי. אבל התובנה הזו בדבר הצורך בשינוי באה לצד תובנה אחרת, והיא שאכזריותם של האמצעים שהפעילה המחתרת האירית על מנת להביא לשינוי הביאו להרס האמון שהוא חיוני לביסוס הווצרותן של אפשרויות החדשות.

אני חושב הרבה על שינוי בזמן האחרון. בעצם, אצלי זה לא חדש. מאז שאני מכיר את עצמי אני חושב על שינוי.

איך כתב יהודה עמיחי בשיר "מלון הורי" ? אביו , אמר, רצה להוסיף שתי דברות לעשרת הדברות:

"הדיבר האחד עשר, 'לא תשתנה'
והדיבר השנים עשר, 'השתנה תשתנה'"

לא אגרר להכללות בנושא הקשר שבין שינוי (קרי התחדשות) לבין היהדות. מלחמת לבנון השניה הגבירה ההכרה בציבור בצורך בשינויים.

אבל

נדמה לי ותקנו אותי אם אני טועה כי מרביתנו, מרבית הציבור אינו מעונין באמת בשינוי. חלקנו שבעים, חלקנו עייפים, מרביתנו ציניים ורובנו לא מאמינים באמת שאפשר לשנות משהו במדינה הזאת ללא זעזוע בקנה מידה "אטומי".

בשבוע שעבר כתב הסופר יורם קניוק באתר ynet דברים קיצוניים, ביניהם:

נהיינו חברה אלימה, חסרת לב. אנחנו נהרגים במעברי חציה כי אף מכונית נהוגה בידי ישראלי לא תיתן למישהו עם מקל הליכה וצולע לחצות. מה קרה לנו?

ובהמשך:

הצעירים האינטליגנטים שלנו מהגרים מן הארץ. לחלקם הגדול קשה עם מה שהם רואים. נשארים האלימים והאדישים ואנחנו, אלה שאינם רוצים לוותר על החלום הציוני אבל רואים איך מיום ליום הוא נהיה יותר מרושע ויותר אכזר. בפסטיבל הרוע שאנחנו משחקים בו, אנחנו חוטאים לכל מי שחלם כאשר המצב היה רע ומסוכן. המצב הזה אולי יחזור. יש לנו קבלות על אלפיים שנה. אולי שוב יהיה מסוכן, יהודים ייהרגו, אבל אז לא יהיו אידיוטים כמונו שיקימו מדינה למי שנוהג כעדר מפלצות.

באחד הטוקבקים הגיב נציג של תנועת "מנהיגות יהודית" בשם יואב, בין שאר, כך:

הדרך להפסיק את ירידת "הצעירים האינטליגנטים שלנו", הדרך להפסיק את מה שקניוק מכנה "פסטיבל הרוע", ולהשיב את רוח הציונות, היא להחזיר את המסורת לבתי הספר, ולבחור הנהגה שתהיה בה אמונה: אמונה בצדקת דרכנו, בזכותנו על הארץ, בקדוש ברוך הוא.



הדברים נכונים, לטעמי, במידה מסוימת. השאלה הגדולה היא איך עושים את זה ? איך "מחזירים מסורת לבתי הספר" ? איך מחנכים לאמונה ? התשובות על שאלות אלו אינן פשוטות או חד משמעיות אבל דבר אחד ברור – "לא עושים את זה בכוח". בשום אופן לא ניתן "להחזיר מסורת" או להביא אנשים לידי אמונה (אם בכלל הדבר ניתן) בכוח.

וכאן הרשו לי להביא סיפור סיני עתיק יומין המיוחס לקונפוצה (מהמאה השישית לפני הספירה)

הסיפור מופיע בהקדמה לאחד מספריו של הוגה דעות אמריקאי בשם סידני הוק.

"הקדמונים שבקשו להורות ברחבי ההממלכה את הדרך הנכונה שעל פי המידות הטובות, צוו תחילה לעשות סדר במחוזותיהם. במגמה לתקן את מחוזותיהם, החליטו לתקן תחילה את משפחותיהם. ברצונם לתקן תחילה את משפחותיהם החליטו להתחיל בתיקון עצמם.בבקשם לתקן את עצמם החליטו תחילה לתקן את לבבם.בבקשם לתקן את לבבם אמרו תחילה נהיה כנים במחשבותנו. על מנת להיות כנים במחשבותיהם עשו הם להרחבת דעתם עד קצה יכולתם, הרחבת הדעת שכזו כרוכה בחקר הדברים.

כשדברים נחקרים, נעשית הדעת מושלמת. משהושלמה דעתם נהיו מחשבותיהם כנות. משמחשבותיהם נהיו כנות ליבותיהם תוקנו. משתוקנו ליבותיהם – תוקנו עצמיותם. משתוקנו עצמיותם – עניני משפחותיהם באו על תיקונם. משהוסדרו עניני המשפחות נמצא שעניני המחוזות הוסדרו גם הם. משהוסדרו עניני המחוזות נמצא שהממלכה כולה הגיעה למנוחה ולנחלה."

פרשת השבוע, פרשת ויחי, היא פרשה יחידאית בתורה, בכך שאין רווח כלשהו – לא פתוח ולא סגור- בין המילה האחרונה של הפרשה הקודמת פ ויגש לבין ויחי המלה הפותחת את הפרשה השבוע. רש"י קורא לכך – פרשה סתומה. בשבוע שעבר סיימנו בכך שבהמשך נעסוק עוד במר ובמתוק. אכן אי"ה עוד נגיע לכך, משהגענו כעת לקראת סיום נסתפק בהפניה בלבד לתהיות העולות השבוע מתחילת הפרשה (זורנברג). מכך שבערוב ימיו, ימים ארוכים של תלאות ואתגרים, ודווקא בנכר מתוארת פעילותו של יעקב אבינו בפועל ויחי.תהיהה נוספת נוגעת ל"סתימות" הפרשה. עוד על זורנברג, וולס סטיבנס ( משורר אמריקאי), מדרש ושירה בשבוע הבא.